בגדי נשים – https://htofashion.co.il/ , באופן מעודד, התגובה לקריאה המקורית שלי למסמכים עבור גיליון מיוחד זה עלתה על כל הציפיות שלי. עד כדי כך, המוצר הסופי שפורסם מורכב משני חלקים (כאשר גיליון זה הוא הפרק הראשון). התיאבון וההתלהבות הללו מלמדים ומצביעים על כך שיש מסה קריטית של חוקרים 'בחוץ' שחושבים על הקשר בין לבוש ופנאי ועובדים עליו. יתרה מכך, נראה שיש צורך ורצון במקומות אקדמיים שבהם ניתן לשדר ולשתף את המחקר הקשור ללבוש. מטרת גיליון השמלה היא להפגיש את הקולות הללו כדי להפגין את העושר והרלוונטיות של חקר הלבוש ללימודי הפנאי ולמען לימודי הפנאי (ולהיפך). התורמים והמאמרים המוצגים כאן ממפים את הפוטנציאל וההיקף המוצעים באמצעות חקר הלבוש, ומציגים שילוב של הקשרים גלובליים שונים, מסורות מדעיות ופרקטיקות מחקר. תקוותי וכונתי היא ששני הנושאים יחדיו תורמים תרומה מהותית, רעננה, לחקר הפנאי, מתווה מסלול להתפתחותו העתידית ומזהה תחום מצוינות מתהווה.

בגדי נשים , אני פותח בהצגת שתי דוגמאות קצרות כאן, המציגות את הזיקה והקשרים בין פנאי ללבוש, שבאים לידי ביטוי, במקרים מסוימים, באמצעות מוזרויות השפה הדיבורית. מינוח הלבוש, ופריטי לבוש ספציפיים, יצרו, עם הזמן, שיבולים הקשורים לפנאי, והם מקובלים בתרבות הפופולרית כמתייחסים לאדם או לאישיות – אולי אפילו האנשה – בתוך טנור הפנאי. הדוגמה הראשונה שלי היא של האנורק, פריט לבוש עליון עם ברדס באורך ירכיים, לרוב עמיד למים, עם רוכסן או כפתור לאורך החזית. העיצוב נגזר או בהשראת שמלת האינואיט המסורתית עם מכסה המנוע מצופה פרווה המציע הגנה מפני טמפרטורות קפואות. האנורק הופיע כפריט אופנתי (בבריטניה) במהלך אמצע המאה העשרים. עם זאת, המונח 'אנורק' (שוב בבריטניה) מיושם לפעמים בצורה מבזה, לא על חפץ של לבוש אלא על חברי קבוצות אינטרס תחביבים (לעתים קרובות גברים בגיל העמידה) העוקבים אחר עיסוקי נישה ויש להם ידע אנציקלופדי עליהם. ניתן להתייחס למסתכלי רכבות כאנורקים, והם קשורים בעיקר למונח, מכיוון שהם מדמיינים שהם עומדים בקצה רציפי רכבת במשך שעות רבות, רודפים אחר הבילוי הנינוח שלהם תוך ציון מספרים סידוריים ופרטי תצפיות, כשהם לבושים בלבוש נוח אבל בגדים מתוארכים (האנורק ביניהם). הדוגמה השנייה שלי היא זו של 'בריגדת וולי הירוקה', מונח מזלזל, שהוחל באופן קולקטיבי על בני נישה ייחודית של המעמדות הגבוהים הבריטיים בעלי העקב במהלך שנות השמונים. קבוצה זו, מיוחסת ועשירה, הייתה חלק מהאצולה הקרקעית, או שאפה אליה, שנהנתה מאורח חיים של סופי שבוע באזורים הכפריים של בריטניה והשתתפות בספורט שדה מסורתי כמו רכיבה על סוסים, דיג וירי. ה'מדים' הבלתי רשמיים של חטיבת וואלי הירוקה שיקפו הן את הבילויים הנבחרים, בחיק הטבע והן את מעמדם ברמה הגבוהה, ביניהם מגף וולינגטון מגומי גומי בגובה הברך (סוג של מגף מסטיק) בירוק מושתק במחיר יקר. , גווני אדמה הפכו לשם דבר.

אני משתמש בדיון המתגלגל שלי כדי להדגיש עוד נקודות מגע ונקודות משותף בין לבוש ופנאי, ולהציג אותם כמסגרת שמספקת אג'נדה מוכנה להמשך לימוד. ואני מציעה גם הערה, כדי להיות מודע לא לשכוח, או להתעלם, מהפוטנציאל היצירתי שיש בחוסר דמיון. בחינוך לאופנה, יצירתיות מטופחת באמצעות ניסויים, לקיחת סיכונים וחשיפה לדרכים חלופיות של עשייה וחשיבה שנמצאות מחוץ לתחום העיסוק הצפוי או הרגיל. חדשנות, אם כן, נתפסת כאילו נמצאת, או מתרחשת, בצמתים ובנקודות שבהן מתנגשים עולמות שונים – או דיסציפלינות – שם לימודי לבוש מתנגשים עם לימודי פנאי, אולי? Cropley (Citation2001, 4) אומר לנו שיצירתיות בלמידה עוסקת באסטרטגיה דמיון, מתפצלת, חשיבה ואסטרטגיה משבשת: 'גמישות, פתיחות לחדש, היכולת להסתגל או לראות דרכים חדשות לעשות דברים והאומץ להתמודד עם הבלתי צפוי. '. סוגיית השמלה מוצגת ברוח חדשנית זו של בינתחומיות. אני ממשיך בדיון בן ארבעה חלקים המאורגן סביב הנושאים הרחבים הבאים: ראשית, אני בוחן את חשיבות הגוף הן ללבוש והן לפנאי, ומראה כיצד התגלמות היא דרך שימושית ודינמית למסגר את שיטות הלבוש עבור, וכפי, פְּנַאִי. שנית, הדיון שלי מתעכב על תת הקטגוריה המסוימת של לבוש שהיא אופנה. אני שוקל בביקורתיות הגדרות של אופנה בעבר ובהווה ודן כיצד אפיון שלה כמערכת כלכלית הבנויה על שינוי הניע חרדות מוסריות ומלומדים, שעשויות להסביר את מעמדה השולי בלימודים אקדמיים (של פנאי). שלישית, אני ממשיך להסתכל על כמה מהגישות השונות שננקטו לחקר הלבוש בפיתוח הדיסציפלינות של תולדות הלבוש ותורת האופנה. אני מציע שדיסציפלינות אלו נמצאות בשלב בשלותן שבה מעורבות בין-תחומית מציעה הזדמנויות פוריות ושבה ניתן לחקור ולהבין את הממדים התחושתיים והחווייתיים של הפנאי באמצעות 'האובייקט המעורר' של הלבוש. רביעית, ולבסוף, אני פונה לתעשייה כמכנה משותף נוסף, תוך שימוש במקרה של טרנד הספורט הנוכחי כדי להמחיש מהו יישור רווחי בין מוצרי אופנה לפעילויות פנאי.

לבוש ופנאי: פרקטיקות מגולמות
שמה של גיליון מיוחד זה, והשימוש והיישום הזהיר שלי במונח 'שמלה', ראויים לפרק, שכן הוא פותח חלק מהשטח השנוי במחלוקת המאפיין את עבודתו. אקדמאים שלומדים לבוש השקיעו הרבה זמן וחרדה ביצירת טקסונומיה מתאימה ומדויקת של מונחים והגדרות. בחיי היום יום ובשפה משתמשים ב'שמלה', 'לבוש', 'אופנה', 'בגד', 'לבוש', 'לבוש', 'סגנון', 'קישוט' ו'תחפושת' לעתים קרובות לסירוגין וכמילים נרדפות. עם זאת, המנהג והפרקטיקה האקדמיים הם – וצריכים להיות – בעלי ניואנסים יותר. בכתיבה לפני 40 שנה, ובדיסציפלינה של האנתרופולוגיה, ציינו פולהמוס ופרוקטר (Citation1978, 9) את הדרישה למונח מתאים לתיאור 'כל הדברים שאנשים עושים או שמים על גופם'. זה מעורר ראייה רחבה של גוף ששונה (העשייה) ו/או מכוסה (ההצבה). כפי שמזכיר לנו Entwistle (Citation2000, 6): 'שום תרבות לא עוזבת את הגוף ללא עיטור אלא מוסיפה, משפרת או מקשטת את הגוף'. הגדרת העבודה שאומצה כאן, עבור גיליון מיוחד זה, היא ברוח מרחיבה זו וכוללת בד, בגדים, תכשיטים, פירסינג, צלקות, מוצרי קוסמטיקה, צורות של ציורי גוף, קעקועים, בושם, ומתרחבת עד לעיצוב שיער, צביעה, מריטה ומריטה. טיפוח, תחזוקת הגוף, דיאטה וניתוחים קוסמטיים. Roach and Eicher (Citation1965, 1) פיתחו את הטענה לשימוש בלבוש כמונח מועדף בקרב חוקרים. הם הציעו שהשמלה רומזת ל"מעשה"…"תהליך הכיסוי". הדגש על התהליך – פעולת ההתלבשות או ההתלבשות – תפס דאגה אקדמית לחקור לא רק את החפצים או הסימנים שנכפים על הגוף אלא, באופן מכריע, להבין את הפרקטיקות והמשמעויות הסובבות אותם, ככאלה ששופכים אור על מצב אנושי, על דרכי הימצאות בעולם ועל טקסים ומעשים יומיומיים. פוסטר וג'ונסון (ציטוט 2007, 2) דגלו במסגור מונחי תרגול זה של, וגישה ללבוש, כ"דרך אדירה יותר להסתכל על גוף האדם". עבור וילסון (Citation1985), בטקסט המכונן שלה על אופנה ומודרנה, הגירושים של גוף ולבוש (על ידי אקדמאים ואוצרי מוזיאונים) הם בעייתיים ומטרידים. עבורה, הלבוש הוא מאוד על תהליך ותרגול מגולמים ועדיף להמשיג כהרחבה של הגוף הביולוגי המתבטא בדרכים חומריות ותרבותיות. ללא התחשבות בגוף, ההבנות בלבוש הן חלקיות ונפגעות. השמלה מיועדת ללבישה על הגוף הנע, הפעיל, החי, וווילסון זה (Citation1985, 1-2) מבטא, באופן פואטי