היא היתה סקרנית לשמוע על התחביב הישן שלי ולמרבה הפתעתי היא שמחה לגלות שיש לנו תחביב משותף,

גם אם לא קונבנציונלי.
מאותו הרגע הרגשתי שאני מחזיר את עצמי לעצמי.
נהגנו לצפות יחד בירחונים של בגדי נשים, לשוטט בחנויות ואף למדוד יחד בגדי נשים.
כשנולדו בנותינו התקרבנו אף יותר וגיליתי עד כמה אני מתרגש לבחור להן בגדים, לסרק את שיערן ולקנות להן אקססוריז של בנות.
למרות העובדה שאישתי בסוד העניינים וברגעים בהם הבנות אצל הורי או הוריה אני מרשה לעצמי להתהלך בבית בבגדי נשים – אני חושש שבנותי תדענה על התחביב המאוד ייחודי שלי ודואג להסתיר זאת מהן.
החברה שלנו עדין אינה פתוחה דייה כדי להכיל ולכבד גבר שאוהב ללבוש בגדי נשים ואני מאוד מקווה שיום יבוא ואוכל להתהלך בבגדי נשים בפרהסיה.
לצאת לרחוב בשמלה חגיגית, בנעלים ותיק תואמים ולהרגיש לגמרי בוח עם מי שאני ומה שאני:
גבר חזק וגבוה, בעל קול בס, שאוהב בגדי נשים

נשים דתיות בכל העולם המאמינות בערכי צניעות נתקלות לעיתים קרובות בבעיה נפוצה של ״אין לי מה ללבוש״ ולא בגלל שהארון ריק וזהו משפט השגור על לשונן של נשים. יש להבין, כל אישה משקיעה זמן לא מבוטל בבניית מערכת ביגוד שהיא אוהבת ומותאמת למידותיה, כזו שתבטא אותה ובה תרגיש נינוחה. כל אישה רוצה שיהיו לה מספיק בגדים שיתאימו לזמנים שונים ותקדיש זמן לא מועט, בהזדמנויות רבות, מול המראה להרכבת ״הלוק״ המושלם. הקלישאות הכי נפוצות בנשים בדרך כלל עוסקות בבגדים ובדימוי עצמי, אם כי מדובר בעסק באמת רציני עבור רוב הנשים, כיוון שביגוד הוא כלי חשוב מבחינות רבות לחיזוק המעמד, המבט והתחושה האישית של כל אישה. לשם כך נוצרה תעשייה שלמה העוסקת בנושא אחד והוא לבוש נשי.
צניעות הוא ערך דתי המגדיר קווי מתאר ללבוש, למשל: השרוולים צריכים לכסות את המרפקים, שמלות וחצאיות צריכות לכסות את הברך, הצווארון צריך לכסות את עצמות הבריח, הגזרה צריכה להיות כזו שלא מבליטה את קווי המתאר הנשיים והצבעים צריכים להיות סולידיים או לכל הפחות לא מושכים את העין במידה חריגה. גם בתוך המגזר ששומר על גדרי הצניעות קיימת סקאלה של רמות ההחמרה השונות. למשל יש נשים שלא תלבשנה לעולם חצאית או שמלה המכסה את הברכיים בלבד אלא רק כזו המגיעה באורך ניכר לפחות לאמצע השוק ולעיתים עד לקרסול לגמרי. לעומתן יש נשים המחפשות רק ״מראה צנוע״ שמשמעותו אי ירידה לפרטים קטנים, כך שהן תלכנה לדוגמא עם חולצה שאולי לא תכסה לגמרי את עצמות הבריח או המרפקים אך לא תחשוף חלקים שניכרים מאזורים אלו.
בכל מקרה, כשאישה לוקחת על עצמה לעמוד בגדרי הצניעות ולא משנה באיזו נקודה על הסקאלה, עליה להיערך בהתאם ולהשקיע גם זמן ומחשבה על שילובים, צבעים וגזרות שונים שיתאימו להשקפתה.
ניתן להסיק כי כאשר מוספים למשוואה המסובכת של לבוש נשי באופן כללי, שהזכרנו קודם, גם משתנה של צניעות, הכל נעשה מסובך יותר. כיוון שבנוסף לקשיים הרגילים בבחירת המראה המושלם לכל זמן, יש לשים לב גם לאורכים וצבעים מסוימים וגזרות מסוימות שלעיתים קרובות לא מסתדרים עם ערכי הצניעות המקובלים אך לעומת זאת כן מתאימים ורצויים בדמיונה של האישה. דיסוננס זה מעמיד נשים המעוניינות לשמור על צניעותן במצב לא פשוט כמעט בכל הזדמנות הקשורה בלבוש ובאופנה.
הבעיה העיקרית היא כי אין מענה רחב באמת לביקוש הרב שיש לביגוד צנוע. אמנם ציבור הנשים הרוצות להתלבש בצניעות נחשב כנישה, אך עם זאת עדיין יש מספר לא מבוטל של נשים הזקוקות לביגוד צנוע. ביגוד כזה לא ניתן להשיג בכל מקום וגם כשניתן הביגוד יהיה בדרך כלל יקר מאוד כיוון שהוא מיועד לאירועים חשובים או כי הוא מצוי במעמד של ״מותג״ או לחילופין זול מאוד ומרגיש מוזנח ובסיסי למדי. נראה כי הבעיה העיקרית היא המענה לבגדי היומיום ולאירועים קטנים. כל אישה דתיה יכולה לספר על ״הטיול המבאס בקניון״ ללכת הלוך ושוב בחנויות מוכרות ואהובות למדוד כמויות של בגדים ולגלות כל פעם מחדש שהם אינם מתאימים מבחינות שונות ולא למצוא כמעט אף בגד שיהלום את המגבלות שהציבה לעצמה ובחן. הניסיון לשמור על הערכים האלו נהיה קשה יותר כאשר זה המצב. וכיום, במיוחד, כשרוב הביגוד והאופנה הרווחת לרוב כלל לא עומדת בקווי הגדרות הצניעות, הקושי הפך מוחשי הרבה יותר מבעבר שבו גם אופנה וגם ביגוד חשוף היו פחות מוקבלים.

מאמר 3- האופנה הלא סטנדרטית

המילה אופנה כוללת בתוכה כמות עצומה של סגנונות לבוש. תצוגות האופנה מראות את כל הסגנונות האלה ומעצבים שונים בכל רחבי העולם מנסים להפתיע אותנו כל פעם מחדש עד כמה שזה לא יהיה קשה. אם לומר את האמת הם דיי מצליחים. כששואלים איזה סגנונות אנחנו מכירים יכול לעלות לנו לראש סגנון היפסטר, הנוגע לצעירים רבים ברחבי העולם, או אולי אופנת רחוב, כאשר מדובר על סגנון אשר מושפע מהלבוש של אנשים ברחוב ומהסגנון האישי שלהם. יש כאלה שיגידו שרטרו הינו עוד סגנון אופנתי אשר ניתן להוסיף. כמו כן סגנון וינטג' אשר מאוד פופולרי ונפוץ. בנוסף בשנים האחרונות ניתן לשמוע על סגנון אשר מעצבי אופנה משתמשים פעמים רבים: אופנה יוניסקס. סגנון זה הינו לבוש המתאים לגבר ואישה באותה מידה. אך אלו סגנונות שהם יחסית רגילים וניתן לראות אנשים שמתלבשים בסגנונות האלה ברחוב הם כוללים בגדי לבוש סטנדרטיים כגון: מכנס ג'ינס, חולצה וצעיף. אך יש תצוגות אופנה שאם אנשים רואים אותם הם לא מבינים איך אנשים אמורים ללבוש את זה בחיי היום יום, הרי תצוגות האופנה נועדו בשביל להציג בגדים שאחר כל אפשר יהיה ללבוש אותם. אז זהו שמחשבה זו לא כל כך נכונה. לא כל תצוגות האופנה נועדו בשביל להציג בגדים שאחר כך אפשר יהיה לקנות בחנות פשוטה בקניון ב100 שקל. כל הבגדים הלא סטנדרטיים שאנחנו יכולים לראות בשבוע האופנה אלו לא בגדים אלא יצירות אומנות. כל מעצב בכל תצוגת אופנה מנסה להביעה איזשהו רעיון, מחשבה לגבי נושא כלשהו והוא עושה זאת דרך הבגדים המוסיקה שאיתה הדוגמניות הולכות וכמובן במקום שבגדים אלו מוצגים. לאחר תצוגות האופנה תעשיית הבגדים לוקחת את הרעיון שהיה בתצוגה והופכת אותה ליותר נוחה ושימושית. למשל אם ראינו בתצוגה מעיל ענקי בגובה כזה שמסתיר את הדוגמנית, בחנות אנחנו נוכל לראות דגם דומה רק יותר קטן, הוא עדיין יהיה גדול יחסית למעילים הרגילים שאנחנו לובשים אך יהיה אפשר ללכת איתו ולהרגיש בנוח. כמו כן יש מוזיאונים שקונים בגדים ממעצבים בשביל להציג אותם בתצוגות שלהם. בסופו של דבר החדש תמיד נראה מוזר ולכן לרוב עבור רוב האנשים עיצובים לא שגרתיים נראים קיצוניים ומוגזמים מדי. לדוגמה בשבוע האופנה בפריז ב2014 המעצבת היפנית ריי קוואקובו אתגרה פעם נוספת את עולם האופנה. קום דה גרסון הציגו מחזה מרהיב של דגמים לא שגרתיים, שכמעט בלתי אפשרי לקרוא להם בגדים. למסלול עלו 23 דוגמניות וכל אחת הציגה עולם בפני עצמו, כולל עיצוב שיער ומוזיקה שתאמו את הדגם: שמלה ורודה מוקפת בפיגומים לבנים, שמלת בלונים שחורה, נעליים מפוסלות ויצירות נוספות שכל ניסיון לתאר אותן מילולית יחטא להן. זו כנראה גם הסיבה לכך שקוואקובו, שכל כך מיטיבה לשבור את מגבלות עולם האופנה, ממעטת להסביר את הקולקציות שהיא מציגה.