כשאנחנו אומרים "בגדי נשים"

התמונה הראשונה שעולה לנו היא שמלה; שמלה קצרה, שמלה ארוכה, שמלה הדוקה, שמלה רחבה, שמלה חושפנית, שמלה צנועה בקיצור, שמלה מתקשרת לנו אוטומטית ואסוציאטיבית עם המושג "בגדי נשים "
במאה ה-18 וה-19 הנשים לבשו שמלות נפוחות שחשפו כתפיים ועם שרוולים תפוחים. הנשים במאות האלה לבשו בגדים לא נוחים – מחוכים לוחצים, קרינולינות ענקיות, בדים כבדים שהקשו על התנועה. הסיבה לכך היא שבתקופה ההיא הנשים היו סוג של רכוש וקישוט של הגבר. הבגדים התפוחים והלא נוחים היוו בעצם סמל למעמד, כוח ועושרו של הגבר שלצידן. הנשים במעמד הגבוה לא היו צריכות לזוז יתר על המידה; היה להן בעל שעבדה ופירנס אותן וצבא שלם של משרתים שמילא את כל צרכיהן החל מעזרה בלבישת הבגדים המסורבלים, סירוק השיער, בישול, כביסה, טיפול בגינה, בניקיון הבית וכמובן קניית 116 והבאת.המצרכים לבית ולכן התזוזה לא הייתה נחוצה התזוזה היחידה הייתה של כפות הידיים כאשר הנשים מהמעמד הגבוה עסקו ברקמה וסריגה בחברותה.לסיכום; בגדי הנשים הלא נוחים והמסורבלים – היו סמל למעמד הגבוה.
נשים עובדות שניזקקו ליכולת התזוזה היו נשים מהמעמד הנמוך, שהעיד על רמת חיים נמוכה. וגם הן, בתקופה ההיא עדיין לא לבשו מכנסיים אלא סוג של מכנס רחב, שרוואל שנלבש מתחת לשמלה.

הנשים במאה ה-18 וה-19 התגאו בבגדי הנשים ;שמלות עתירות בד, מתניים צרות במיוחד בגלל המחוכים שכיווצו את המותן גם במחיר כאב וקושי בנשימה. (זוכרים את הסצינה המפורסמת בסרט "חלף עם הרוח" בו הגיבורה אוחזת במוט המיטה והמשרתת מותחת עוד ועוד את המחוך)
בשנות ה-50 של המאה ה-19.הייתה בחורה אמריקאית בשם אמיליה בלומר שהייתה פעילה למען זכויות הנשים והחליטה לאמץ פריט לבוש שראתה במזרח התיכון ובאסיה – פריט לבוש שמגיע מהסגנון הטורקי ואלו הם המכנסיים שהיוו אנטי טזה קיצונית לבגדי הנשים שהיו נהוגים עד כה ברחבי העולם.
המכנסיים של אמיליה בלומר קיבלו את הכינוי "הבלומרס", וזכו לתמיכה מנשים רבות. אמיליה בעצמה לבשה אך ורק מכנסיים וסירבה ללבוש כל בגד אחר שאינו מכנסיים.
למרות תמיכתן של נשים רבות בבגד החדש שהצטרף למלתחת הנשים ולבגדי הנשים לבישת המכנסיים היוותה את תחילתה של המהפכה בבגדי הנשים ולא התקבלה בעין יפה ברחוב, בקרב הגברים ובקרב הנשים השמרניות מהמעמד הגבוה. הגדילו לעשות המחוקקים שעצרו בניו-יורק נשים שלבשו את מכנסי ה"בלומרס" על הפרת קוד לבוש חברתי.
אמנם אמיליה בלומר לא הצליחה למקם את המכנסיים באופן רשמי כחלק מבגדי הנשים, בגלל התנגדות חברתית רחבה אבל, היא פתחה להם פתח בהמשך.
לקראת סוף המאה ה-19 נשים מהמעמד הגבוה התחילו ללבוש מכנסיים שהפכו לפריט לבוש נוח כאשר עסקו בפעילויות ספורטיביות כמו רכיבה על סוסים או על אופניים.
ולמרות הנוחיות בלבישת מכנסיים הנשים עדיין ראו את. המכנסיים כבגד ייעודי ונוח למטרות ספורטיביות.
בתחילת המאה ה-20, המכנסיים תופסים עוד פינה במלתחת בגדי הנשים כאשר הם מגיעים אל חוף הים כבגד רחצה דהיינו בגד ים.
רק בשנות ה-40 של המאה הקודמת המכנסיים "יצאו מהארון" לא מתוך אמירה והכרה אופנתית אלא בגלל צורך השעה; הגברים יצאו למלחמה והנשים נאלצו לצאת לעבודה במפעלים הן לשם התפרנסות וכדי שהמפעלים ימשיכו בייצור ואז הן זונחות את השמלות והחצאיות לטובת המכנסיים רק לשם נוחות העבודה במפעל .
בשנות ה-50 החברה בתהליך התאוששות מהמלחמה ומנסה להחזיר עטרה ליושנה כאשר הטרנד האופנתי הוא שמלות עם מותניים צרות ושרוולים נפוחים.
בקיצור המושג בגדי נשים לא כלל את המילה מכנסיים עד תחילת שנות ה-60 של המאה הקודמת שהיו בסימן מרד אופנתי גדול כאשר נשים החלו ללבוש מכנסיים כסמל לשבירת מוסכמות, וקיבלו הכרה כאשר מעצבי על התחילו להלביש נשים במכנסיים.
גם היום כשאנחנו כבר בתחילת העשור השלישי של המאה ה-21 עדיין המכנסיים מקושרים יותר לגברים למרות שהמכנסיים מככבים במלתחת בגדי הנשים לפחות כמו השמלות אם לא יותר.
ולכן בעידן בו הגבול בין המיגדרים כמעט נעלם, ראוי ורצוי שהמכנסיים יהיו חלק אינטגראלי ממלתחת בגדי הנשים.