״אין לי מה ללבוש״ – האמנם.?

נשים נשפטו בחומרה על איך שהן נראות מאז ומעולם, עם זאת, יש הטוענים שהיחסים המורכבים בין נשים ובגדי נשים סייעו גם להפוך את אופנת הנשים לאופנה המהירה והמתחדשת שהיא היום. הסיבה לכך היא שכל כך הרבה נשים עדיין מרגישות את הלחץ הזה, הצורך להתלבש במשהו חדש ושונה כל יום, בעוד שגברים יכולים פשוט לזרוק על עצמם את אותה החליפה הישנה. בספר מפורסם על אופנת נשים, תופעה זו תוארה כ״שגרה מקובלת״ ומסבירה שאבולוציית בגדי הנשים הביאה לכך שכנראה לנצח ישפטו לפי מה שאנחנו לובשים. לפיכך הלחץ להתמיד במראה החיצוני אומר שנשים רבות גם קונות יותר בגדים ממה שהן באמת צריכות. אם לא נשפט כל כך בחומרה על בחירות הבגדים שלנו, אז אולי אותה ״אופנה מהירה״ פשוט תפסיק להתקיים. מה שגורם לנו להטיל ספק אם יותר מודעות למערכת היחסים הזו עשויה לעזור גם היא בעליית הסיזיפיות של תרבות הצריכה.

"אתה יודע כמה פעמים אני עומדת מול ארון בגדים מלא ואומרים, 'אין לי מה ללבוש!?' ״ כמעט ואין אישה שלא תזדהה עם המשפט הזה. הרי ברור שיש לה מה ללבוש ובכל זאת-המשפט הזה נאמר עשרות אלפי פעמים בכל יום.וכשאותה אחת שאמרה ״אין לי מה ללבוש״ לבסוף לבושה לגמרי, מוכנה לצאת מהבית, היא יוצאת מתוסכלת, לא כי אין לה מה ללבוש. מה שהיא מתכוונת לומר הוא ״אין לי מה ללבוש בשביל מי שאני צריכה להיות היום״. מה שנשים לובשות הוא חשוב להפליא ולא רק בגלל שאנחנו חיים בחברה עם תעשיית אופנה של טריליוני דולרים, הלבוש שלנו הפך לכרטיס הביקור שלנו בכל מסגרת חברתית שאליה אנחנו מגיעים".

בניגוד לנורמת הלבוש הגברית של "כמה מכנסיים וכמה חולצות ואני מסודר", עם כל סוגי המראה השונים שנשים יכולות לקבל על בסיס הבגדים שלהן- אין גבול לדמיון. יש נשים שיתפללו שהדברים היו פשוטים יותר עבור נשים והיו מדים מקובלים ללבישה יומיומית וזהו. אז אולי לא הן לא תצטרכנה להסתמך על כל כך הרבה בגדים זולים כדי לשמור על מראה ״מעודכן״. מה שללא ספק מצדיק את כל הדרכים שבהן פועלת התרבות הפופולרית הזו.

חשבו על תוכניות טלוויזיה כמו סקס והעיר הגדולה למשל, בהן מעצבת התלבושות פטרישיה פילד סירבה להלביש את גיבורת התוכנית קארי בראדשו פעמיים באותו דבר. אלה סוגים של סטנדרטים שנשים אמורות כעת לעמוד בהם ביומיום, ואם לא, אז הן מיד נחשבות ללא אופנתיות או חסרות קשר. התופעה הזו יכולה לעיתים אפילו להדאיג. הרי לא תלושות מהמציאות סיטואציות בהן מישהי תקבל קידום בעבודה בזכות המראה והלבוש שלה, ולהפך- האם יכול להיות שמישהי תוטרד מינית רק בגלל שהיא לבשה חצאית לא נכונה? כמובן שהבעיה הופכת לאחר מכן לכך שאופנה, כמפעל מסחרי גדול בשווי טריליוני דולרים, נוטה להשתמש בחוסר ביטחון מסוג זה כדי להמשיך להוריד את הערך ההומני של בגדי נשים ולגרום לצרכניות להרגיש שהן רודפות אחר מגמות משתוללות.
באופן מסורתי, השחרור הנשי תמיד היה קשור מטבעו לגוף – לא רק מבחינת הרגלי הרבייה שלנו וכדומה, אלא גם מבחינת מה שהחברה מאמינה שנשים צריכות ללבוש ולא צריכות ללבוש. במובן זה, למבנה הגוף של האיש קיים קשר הדוק לדרך בה היא תתלבש. אם תהיה ציפייה מהנשים להתלבש בצורה מסוימת, או ללבוש משהו חדש כל יום, אזי פוחתת השליטה האישית בגוף האישה. וזה בעייתי מאוד.

אם נסתכל על גלריות אופנה שונות למשל, נוכל לראות עד כמה שונים הרעיונות שלנו לגבי לבוש מקובל בין גברים לנשים. ניסוי שקרה באיטליה לקח 18 אנשים רחבי אירופה שהמשותף בניהם הוא מעמדם ורמת ההצלחה שלהם, שגם מתלבשים באופן כמעט זהה מדי יום. ניסוי זה נועד להוכיח שללבוש מתחלף אין בהכרח קשר ישיר להצלחה. אבל מתוך 18 האנשים האלה, רק ארבע היו נשים. וגם אז, הקשר היה לעיתים קלוש. אחת הנשים לדוגמא, תוארה כאחת שתמיד לובשת שחור ולבן. כשלמעשה יש הרבה תמונות שלה לובשת גם בגדים בהירים. אז אם אפשר לקשר בין הצלחה לבין ״אופנה אישית״, אז למה נשים כמעט ולא נכללות בתמונה הזאת?

אז כשלוקחים את כל זה בחשבון, דחיית אופנה מהירה היא לא רק אמירה פמיניסטית. היא עוסקת גם בהגנה על זכויותן הבסיסיות של הנשים. ובפעם הבאה שאת נגשת לחדש את המלתחה- תחשבי שוב, יכול להיות שפיתוח מדים אישיים משלך היא לא רק דרך מסוגננת להתלבש, אלא גם בחירה שתאפשר לך להתייצב כנגד הרעיון המיושן שנוצר סביב דמות האישה.