השלטונות במרכז-אירופה ראו בלבוש היהודי המתבדל אות לנחשלות ולחוסר-מודרניזציה וראו בשינוי הבגדים דרך לשנות זאת,מבחוץ כלפי פנים,מבלי להתחשב בדעתם וברצונם של היהודים עצמם בנידון.
פסיקת הרבנים במקרים כאלה היתה שכל עוד הלבוש נותר צנוע,אין בכך כל נזק אך סביר להניח שהיו נאלצים להכנע לשלטונות בכל מקרה.
במאה ה-19,הציבור החרדי במזרח-אירופה החל לאמץ בגדים מסויימים כמו קפוטה שחורה,כובעים שחורים,שטריימל ועוד.הם העתיקו את פרטי הלבוש שראו אצל האצולה הפולנית ואשר שימשו במקור לחימום בימי החורף הקרים.
עם הזמן,כאשר נוצר פיצול בין הזרמים השונים ביהדות,אימצה לה כל חסידות את פרטי הלבוש המאפיינים אותה-הן לגברים והן לנשים.כך שחסידי חב"ד למשל,נראים אחרת מהחדרים הליטאים ,הדתיים-הלאומיים עם הכיפות הסרוגות או המזרחים המכונים "כיפות שחורות".
מצד אחד,יש הרואים בהקפדה על פרטי-הלבוש האלו מעין סוג של "תלבושת-אחידה" שלא משאירה מקום רב לביטוי אישי ,אך מצד שני היא בהחלט מייצרת סוג של אחווה בקרב בני אותו מגזר ומעין "גאוות-יחידה".
נשים נשואות,בכל המגזרים והסקטורים הדתיים,מקפידות על כיסוי-ראש .בקרב ליטאים וכן חסידיות כמו חב"ד,גור ועוד-מקובל לחבוש פיאה נוכרית ובחוגים אחרים פאה נוכרית נחשבת לעבודה זרה ועל הנשים לכסות את ראשן במטפית,שביס או כובע.בחלק מהקהילות הנשים אף מגלחות את שיער ראשן לאחר החתונה .ויש חסידיות המשלבות גם פיאה וגם כיסוי-ראש.
נשים דתיות לא תלכנה במכנסיים,משום האיסור להתלבש בבגדי-גבר (ולגבר קיים איסור להתלבש בבגדי-אישה,למעט בחג-פורים בתור תחפושת)-אלא חצאית או שמלה ארוכה וצנועה כמובן.צבע אדום נחשב מתבלט מדיי ובד"כ הנשים נמנעות ממנו.כמו-כן עליהן לגרוב גרביים כהות מספיק כדי שלא תראה הרגל עצמה וגם כדי שלא תיווצר האשלייה שמדובר ברגל עצמה,למשל הגרביים בצבע הגוף.הגפיים כמובן צריכות להיות מכוסות לחלוטין,גם המחשוף עד הצוואר,ותכשיטים מקובל לענוד בעיקר בשבתות ובימים טובים,מעל מיטב המחלצות שבארון-הבגדים,וכל אלו מעידים בדרך-כלל על מעמדה החברתי והכלכלי של אותה אישה.
גם כיום,כאשר היהודים כבר לא חייבים לחיות בגלות ולהיות נתונים למרותם ולגחמותיהם של השלטונות בארצות זרות,עדיין הם מקפידים להשאר נאמנים לקוד-הלבוש המקובל בזרם הדתי אליו הם משתייכים-כך שלא תמצא הבדלים ניכרים לעין בין חב"דניק בארץ-הקודש לבין חברו בארצות הברית וכן על זו הדרך.
ההסטוריה של האופנה הישראלית.
כאשר הגיעו לכאן ראשוני המתיישבים,רובם פליטי מלחמת העולם הראשונה וממשפחות של ניצולי שואה, לא היה בארץ הרבה מעבר לביצות שצריך לייבש וגם המתיישבים עצמם הגיעו כמעט בחוסר-כל.הדגש היה על אידאולוגיה, על הקמת המדינה, והביגוד צריך היה להיות פרקטי ומותאם לעבודת-כפיים.בארץ הונהג אז "משטר הצנע", גם במזון וגם בביגוד, והלבוש המקובל באותם ימים היה מכנסי-חאקי מכותנה, חולצות כפתורים כחולות מבד גס (בסגנון של תנועות הנוער),כובע טמבל להגנה מפני השמש הקופחת וסנדלים תנכיי"ם פשוטים שהיו מותאמים לתנאי השטח.בערבי-שבת ובמועדים חגיגיים גיוונו בחולצות רוסיות רקומות שהביאו מהבית,חולצות מזרחיות או תימניות מסורתיות בוגדים שהנשים סרגו בעבודת-יד והיו פורמות אותם וסורגות שוב שוב מחדש (מטעמי חסכון כמובן)- כשרצו לשנות.מעבר לכך,הנשים רצו להיות ולהראות שוות לגברים ועל-כן העדיפו להתלבש כמה שיותר דומה להם.לא היתה אוירה של מותרות ולא היה צורך ביותר מכך.
מפעל הטקסטיל הראשון שנפתח בארץ היה של "אופנת אתא".ובתור ברירת-המחדל של אותה תקופה אלו היו הבגדים וזה היה הסגנון האחיד המקובל בקרב כל המתיישבים העבריים-סגנון הישראלי ה"צבר", החלוץ,להבדיל מסטראוטיפ היהודי הגלותי אותו רצו להשאיר מאחור ולשכוח.בהיעדר תחרות עם בתי-אופנה אחרים בארץ, ודאי שלא בעולם-"אתא"היתה המלכה הבלתי-מעורערת של תעשיית הביגוד בישראל.
בערך בתחילת שנות החמישים קמה חברת "משכית", שהיתה חברה ממשלתית והתבססה על דגמים ומסורות שהביאו איתם עולים מעדות המזרח .הנטייה הראשונית להתכחש לעבר ולשורשים התמתנה עם השנים והתחלפה בגעגועים וברצון להתרפק על המסורת ממנה באו העולים ובמקום להתבייש בה, להציג אותה בגאון.
לאט ובהדרגה גדל מקומה של האופנה הישראלית דרך העיתונות ומדורי-האופנה בעיתונות היומית הדריכו את עקרת-הבית כיצד עליה להתלבש "נכון"וכמובן, היכן עליה לרכוש את בגדיה.בתקופה זו תל-אביב הפכה למרכז הייצור של האופנה והחלה להיווצר אבחנה ברורה בין סגנון הלבוש של העירוני המצוי לעומת הקיבוצניק.ברחוב אלנבי נפתחו בזו אחר זו חנויות אופנה ואפילו תצוגות-אופנה ראשונות החלו להיערך בארץ .תושבי-המדינה,שהחלו להתבסס בה ולנשום מעט לרווחה התגעגעו אל סגנון חייהם לפני שפרצה המלחמה והחלו לשים לב יותר ויותר אל המראה ואל האיכות של בגדיהם.
מפעלי אופנה ראשונים שקמו בארץ -"מצקין","דורינא"ו"גוטקס"-כל אחד מהם שולט על נישה אחרת בביגוד-החלו אף להציע אופנה לייצוא .כמו-כן נפתחו מספר סלונים לתפירה עילית בתל-אביב.
שנות השישים -שהיו שנים של יצירתיות, מקוריות וחדשנות בעולם כולו היו מושפעות מ"ילדי-הפרחים", ה"היפים"-שהאמינו באהבה חופשית, בחופש מוחלט מכל המוסכמות החברתיות והמגבלות ואף בשימוש בסמים.הנשים כבר לא היו מעוניינות להתלבש ולהראות כמו הגברים, ובעיקר בנות הדור הצעיר לבשו שמלות "מקסי" ארוכות פרחוניות או להיפך-חצאיות קצרצרות וחצופות שנועדו להצהיר על עצמאותן.
שנות השבעים -המכונות"תור הזהב של האופנה הישראלית ".נצחונה של ישראל במלחמת ששת הימים הביאה לארץ קנייני-אופנה רבים, ואופנה ישראלית החלה להתפרסם על שערי מגזינים מוכרים ומכובדים בעולם.זו היתה תקופה של שילוב בין מזרח למערב, למשל מוטיבים מזרחיים הודפסו או נרקמו על בגדים בגזרה מערבית -ולהיפך. בגדי נשים